דיבור הוא הכוח המובחר ביותר שנתן הקב"ה באדם, בו התייחד האדם מדרגת החי. כמו שאומר הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" – ומתרגם אונקלוס "לרוח ממללא" מלשון מלמול, דיבור.

לדיבור יש כוחות עצומים לטוב ולמוטב. בעזרת הדיבור יכול האדם לפעול ברוחניות ובגשמיות, איתו יכול האדם לחזק אחרים, לעזור ולסייע, ומנגד גם לנתץ, להרוס, ולעקור נטוע. אך עם כל זאת האדם צריך האדם לדעת שכח השמיעה חשוב לא פחות. ואין כוונתי לכוח השמיעה במובן המילולי, כוונתי היא לשמיעה, האזנה והפנמה של מסרים החולפים ליד אוזננו. יכול אדם לשמוע דברי חיזוק מאדם מסוים או אפילו מאדם בתוך המשפחה האישית שלו. אך אם לא ייקח זאת לתשומת ליבו, ויעורר עצמו לעניין, מה הועילה לו שמיעתו?

כותב בעל ה"ארחות צדיקים": "אם אדם לא יעורר עצמו מה יועילוהו המוסרים" אדם יכול לשמוע הרבה דברים רבים ביום שעניינם התעוררות להטבת דרכיו, אך המעשה הטוב ינבע רק מהמנוע הפנימי של האדם הקורא לו להיטיב את מעשיו ודרכיו.

בפרשתנו התורה כותבת על יתרו, חותן משה: "וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" כולם מכירים את מאמר חז"ל הידוע: "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"

לכאורה לב מי לא יחרד מגודל המעשה הנורא של קריעת ים סוף. "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת". במלחמת עמלק ג"כ "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". נס גדול כשלעצמו, אז מדוע התורה מדגישה כל כך את הגעתו של יתרו אל המדבר?

אלא ראיתי שמבאר ביאור נפלא הגאון הרב יעקב חיים סופר שליט"א ראש ישיבת "כף החיים" (חוברת מגיד דבריו ליעקב, יתרו תשע"ט)- כולם שמעו על נס קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, אך רק יתרו הגיע, "מה שמועה שמע ובא" יתרו לא הגיע בכדי לצאת ידי חובה ב'שמיעה' גרידא אלא אף עשה מעשה. הרבה דברים טובים אדם 'שומע', אבל זה לא מספיק, כל שמועה צריכה להוליד 'תולדה'.

אצל יתרו מצינו שלקח את הדברים ל'מעשה', שמע שמועה – ובא. וזה פועל יוצא לכל אחד, הרבה פעמים שומעים או לומדים מוסר, צריכים להזהר לא להסתפק בשמיעה בלבד, אלא לתרגם את ה'נשמע' ל'מעשה'. שאם לא כך במשך הימים והזמן, ה'שמועה' [שעוררה את האדם לפני כן] נחלשת, וה'אדים' מהדבר נחלשים ונאבדים. כשאדם שומע דבר, מיד צריך לתרגם זאת למעשה כי זה הקנין של הדבר, כי הרי 'קנין' לא נעשה רק על ידי 'שמיעה', קנין נעשה על ידי שהאדם עושה 'מעשה בפועל'. ואם כן אז הזכייה כפולה. לכן גם יתרו שתרגם את הדברים 'למעשה', זכה למה שאחרים לא זכו, כל כלל ישראל יצאו להקביל את פניו. הוא זכה ל'חתן' צדיק וענו שאיש לא זכה, 'משה רעיה מהימנא", ומי זוכה לכך, רק בדורו.

מצאנו מעשה נפלא המדבר בכוח הפנמת המסרים שהקב"ה שולח לנו. וממנו נלמד את חובתנו לקחת אותו בשתי ידיים ולא ח"ו לדחותו: (אוצר הסיפורים למחנכים ומרצים ח"ב עמוד 91).

המגיד מפולנאה, הגאון הקדוש ר' יעקב יוסף מפולנאה זצוק"ל, בעל ה"תולדות יעקב יוסף", נמנה בשעתו עם מתנגדיו החריפים והתקיפים של הבעל שם טוב הקדוש זצוק"ל ושיטתו. הואיל והיה תקיף בדעתו לא חת מפני כל, החליט לנסוע למזיבוז' ולהתעמת עם הבעל שם טוב הקדוש זצוק"ל על עיקרי משנתו.

אמר ועשה, והבעל שם טוב קידם את פניו בכבוד רב, שמע את דבריו עד תומם, ופתח בהסבר נרחב של דרכו ושיטתו. הביא סימוכין ליסודותיו, והיו הדברים מאירים ושמחים. בתוך כך נשמעו נקישות בחלון. רוכל הגרוטאות הנכרי של העיירה שאל: "אולי יש לך כלי פגום שאתה רוצה להשליך, או כלי שבור שברצונך להתקין?" – מוכן הוא לקנות הגרוטאה ולקנות הכלי.

מיד הפסיק הבעל שם טוב שיחתו המרוממת עם אורחו, וענהו: "לא, אין לי דבר לתת לך – מה שיש להשליך כבר הושלך, ומה שיש לתקן כבר תוקן". והלה בשלו: "חפש טוב" – והבטיח: "וכשתחפש, תמצא!".

קם הבעל שם טוב והלך למחסן. כעבור שהות קצרה שב הבעל שם טוב, מאובק כולו ובידו כלי שבור. קבעו מחיר, והנכרי פנה לתקנו.

הבחין הבעל שם טוב שאורחו הרם מקפיד שהפסיק שיחתו עימו לחיפוש אחר גרוטאה שבורה. הוא טרח ובא לכאן מפולנאה הרחוקה, הוא נחשב לאחד מגדולי דורו, והם משוחחים בעניינים העומדים ברומו של עולם, והמארח קם ונוטש אותו כדי לחפש גרוטאה לבקשת גוי מגושם?! היכן מצוות הכנסת האורחים הגדולה מקבלת פני שכינה?!

התנצל ואמר: "מבין מר, אין זה מקרה שנכרי זה הגיע עתה ואמר מה שאמר. אנו מפליגים בשיחתנו לרומו של עולם ובונים בשמים עליותינו. ברם, האם היסודות מוצקים, המידות מושלמות, היראה קודמת לחכמה. שאם לא כן, אלו בנייני תוהו וסופם קריסה! שלחו נכרי זה להפסיקני. לשאול האין גרוטאה להשליך, או כלי שבור לתקן. לעקור מידה רעה, ולתקן ולשפר מידה טובה. ואני, זחוח דעת, השבתי: מה שהיה לזרוק כבר זרקתי, ומה שהיה לתקן כבר תיקנתי. אמר לי חפש טוב, ואם תחפש תמצא. קמתי, וחיפשתי, ומצאתי. יש עוד מה לתקן"…

סיימו שיחתם בה הפך בעל ה"תולדות יעקב יוסף" לאחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, ובהיפרדו ממנו אמר: "רבי, כל דבריכם קיבלתי, אבל לחשוב ששולחים מסרים מן השמיים בפי רוכל נכרי – זאת איני יכול לקבל!".

השיבו הבעל שם טוב: "אל תאמר איני יכול, אמור: איני רוצה". כי מחייב הדבר, לראות בכל התרחשות, בכל דיבור, איתות ורמז. לחתור ללקחו, ולפעול לפיו.

יצא בעל ה"תולדות יעקב יוסף" מבית הבעל שם טוב, והימים ימי הפשרת השלגים. הדרכים בוציות וטובעניות, ועגלה התהפכה על משאה בסוף הרחוב. עמד לידה העגלון, וציפה לעזרה. ראה את בעל ה"תולדות יעקב יוסף", וקרא: "קרב הנה, רבי. עזור לי להעמיד את העגלה על אופניה!"

התנצל הרב: "מה כוחי, אדם קשיש? איני יכול לעזור כאן"…
השיבו העגלון בזעף: "אל תאמר איני יכול, אמור: איני רוצה"…
ניגש הרב, ויחד עם העגלון הקים את העגלה.
שב על עקבותיו, ואמר לבעל שם טוב: "גם בכך צדקת!"…

שגרת יומנו מלאה במסרים, אמרות, מחזות שעוברים לנגד עיננו. ביכולתנו להמשיך את שגרת יומנו, ללא התייחסות מיוחדת למתרחש סביבנו. אך ישנה אפשרת נוספת בידנו, באפשרותנו לנצל את חושנו להודיה לה', לתפילה, או לשינוי פנימי וקטן.

בתפילה שנשמע, וגם נעשה.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.

—
המאמר נכתב לרפואת:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
דוד בן שמחה הי"ו.
יפה בת פרלה זוהרה תחי'.